אף פעם לא דמיינתי שדווקא הדבר הזה יהיה כל כך מופלא, כל כך יוצא מגדר הרגיל, כל כך מפעים. הגדילה וההתפתחות מלאות פריצות דרך, יומיומיות, וכל אחת מהן סינגולרית ומהממת. הפעם הראשונה שהם נותנים ביס. הפעם הראשונה שהם עושים קול של ברווז. הפעם הראשונה שהם מתגלגלים. שאומרים ״א-בא״. זה האחרון במיוחד, ציפיתי לו כל כך, ובסוף הוא התגנב בכזאת הדרגתיות, שלא יכולתי לשים את האצבע על מתי זה קרה: כי היה את ה״בה-בה-בה״ ומבט לכיווני, אבל לא ברור אם המבט היה קשור להברות ואם ההברות היו קשורות אלי; והיה את זה שהיא הסתכלה על התמונה שלי על המקרר ואמרה ״א-בה״, אבל אז גם הסתכלה על המגנט של הצפרדע ואמרה ״בה״, ואז בהתה לכיוון לא ברור ואמרה ״בה״. ואז ״אה״. והיה את ה״בה״ של הבוקר, ואני הרי בא בבוקר, אז זה בטוח היה אלי, אבל היא באמת קראה בשם שלי, בכוונה, או סתם, קראה שנבוא? ובכלל, אתה אף פעם לא יודע אם אמרו מה שקיווית והתכוונו למה שחשבת או שזה הכל היה במקרה. וכשאתה כבר יודע בוודאות, זה סימן שבעצם זה קרה כבר קודם. בקיצור, לתפוס את הרגע - קשה.
ואז הגיע הדבר הבא: היא נעמדה.
גם זה, כמו הדברים האחרים, התחיל לקרות שבועיים-שלושה לפני שזה ממש קרה, וכל פעם קצת יותר, ובהדרגה, וחצי, ושני שליש, ובלילה בלול, כנראה, לא בטוח, וארבע חמישיות. אבל אז, אז, זה קרה, ממש קרה, ככה, בלי היסוס, וגם בלי סיבה, שלחה ידיים לאחוז במוטות של משענת הכסא, הרימה רגל אחת, הרימה שניה, ונעמדה.
נעמדה.
ועמדה!
ולמה זה כל כך עוצר נשימה?
הנה למה:
לפני הכל - כי היא המציאה את זה לבד. לא העמדנו אותה, לא עודדנו אותה, לא החזקנו אותה, לא שידלנו אותה, לא לימדנו אותה, לא כיוונו אותה. התפעלנו כשהיא היתה בדרך, כן, אבל יותר מזה לא עשינו. היא גילתה בעצמה שאפשר להזיז את הרגל קדימה, ושאפשר להשען, ושאפשר להציב גם את הרגל השניה, בהתחלה על האצבעות (הבוהן נהייתה אדומה לכמה ימים), אחר כך על כף הרגל עצמה, גילתה, פיתחה את השרירים, עד שפתאום, הסתבר - היא יכולה לעמוד.
אחר כך - כי היא לא היתה צריכה את זה. ללמוד לאכול לא היתה לה ברירה, אי אפשר לחיות רק על יניקה. ללמוד להתהפך, גם חייבים, אחרת כואב בצוואר. ללמוד לזחול פותח עולמות חדשים באופן ברור ומיידי: דברים שאינם נגישים הופכים נגישים, ואפשר לבטא רצונות, ואפשר לבוא, ואפשר ללכת. יש סיבה ללמוד לזחול, והסיבה ברורה ומוחשית. אבל עכשיו כשהם כבר זוחלים ומגיעים לכל מקום, ומהישיבה על הברכיים שניהם מספיק גמישים ומספיק גבוהים כדי לעשות כל דבר שהם יכולים לחשוב עליו - בטווח הזמן הנראה לעין (שלה), העמידה הזאת לא פותחת לה שום אופקים חדשים. להפך, זה רק עוצר אותה, על הכסא לא מונח שום דבר, והיא צריכה להתיישב על הרצפה בחזרה. אז למה לעמוד? היא לא היתה זקוקה לזה. היא עמדה כי היא רצתה. זאת פעולה רצונית, לא אוטומטית, לא הכרחית. היא רצתה לעמוד, כי היא החליטה שהיא רוצה לעמוד. אז היא עמדה.
ודבר אחרון, ואולי הכי חשוב - ומוזר שזה כל כך דרמטי, הדבר הקטן הזה, לא יכולתי לשער מראש שתהיה לזה כזאת השפעה - כשהיא עומדת, היא פתאום בן אדם. קטן, אבל זקוף. נמוך, אבל עצמאי. לא תינוק, לא זוחל, לא חיה. אדם. מתברר שלא סתם מחשיבים את הירידה מהעצים וההזדקפות על הרגליים האחוריות כרגע מכונן באבולוציה שלנו. כששניהם זוחלים בבית לכאן ולשם, צוהלים, עם הלשון בחוץ, או עם בובת ברווז בפה, מתוקים ועולצים - כן, באופן עקרוני הם כבר בני אדם קטנים, אבל האמת היא שהם בעיקר מזכירים שני כלבלבים, שני גורים קטנים ושובבים. כשהיא עומדת, מטאפורת החיה מתפוגגת לבלי שוב. היא אדם. אדם ממש.
עכשיו, איש צעיר, תתחיל לעבוד. בלי לחץ, כן? אבל אחותך כבר עומדת, עומדת ומחכה.
(היא עוד לא לגמרי סגורה על איך להתיישב בחזרה)
ואז הגיע הדבר הבא: היא נעמדה.
גם זה, כמו הדברים האחרים, התחיל לקרות שבועיים-שלושה לפני שזה ממש קרה, וכל פעם קצת יותר, ובהדרגה, וחצי, ושני שליש, ובלילה בלול, כנראה, לא בטוח, וארבע חמישיות. אבל אז, אז, זה קרה, ממש קרה, ככה, בלי היסוס, וגם בלי סיבה, שלחה ידיים לאחוז במוטות של משענת הכסא, הרימה רגל אחת, הרימה שניה, ונעמדה.
נעמדה.
ועמדה!
ולמה זה כל כך עוצר נשימה?
הנה למה:
לפני הכל - כי היא המציאה את זה לבד. לא העמדנו אותה, לא עודדנו אותה, לא החזקנו אותה, לא שידלנו אותה, לא לימדנו אותה, לא כיוונו אותה. התפעלנו כשהיא היתה בדרך, כן, אבל יותר מזה לא עשינו. היא גילתה בעצמה שאפשר להזיז את הרגל קדימה, ושאפשר להשען, ושאפשר להציב גם את הרגל השניה, בהתחלה על האצבעות (הבוהן נהייתה אדומה לכמה ימים), אחר כך על כף הרגל עצמה, גילתה, פיתחה את השרירים, עד שפתאום, הסתבר - היא יכולה לעמוד.
אחר כך - כי היא לא היתה צריכה את זה. ללמוד לאכול לא היתה לה ברירה, אי אפשר לחיות רק על יניקה. ללמוד להתהפך, גם חייבים, אחרת כואב בצוואר. ללמוד לזחול פותח עולמות חדשים באופן ברור ומיידי: דברים שאינם נגישים הופכים נגישים, ואפשר לבטא רצונות, ואפשר לבוא, ואפשר ללכת. יש סיבה ללמוד לזחול, והסיבה ברורה ומוחשית. אבל עכשיו כשהם כבר זוחלים ומגיעים לכל מקום, ומהישיבה על הברכיים שניהם מספיק גמישים ומספיק גבוהים כדי לעשות כל דבר שהם יכולים לחשוב עליו - בטווח הזמן הנראה לעין (שלה), העמידה הזאת לא פותחת לה שום אופקים חדשים. להפך, זה רק עוצר אותה, על הכסא לא מונח שום דבר, והיא צריכה להתיישב על הרצפה בחזרה. אז למה לעמוד? היא לא היתה זקוקה לזה. היא עמדה כי היא רצתה. זאת פעולה רצונית, לא אוטומטית, לא הכרחית. היא רצתה לעמוד, כי היא החליטה שהיא רוצה לעמוד. אז היא עמדה.
ודבר אחרון, ואולי הכי חשוב - ומוזר שזה כל כך דרמטי, הדבר הקטן הזה, לא יכולתי לשער מראש שתהיה לזה כזאת השפעה - כשהיא עומדת, היא פתאום בן אדם. קטן, אבל זקוף. נמוך, אבל עצמאי. לא תינוק, לא זוחל, לא חיה. אדם. מתברר שלא סתם מחשיבים את הירידה מהעצים וההזדקפות על הרגליים האחוריות כרגע מכונן באבולוציה שלנו. כששניהם זוחלים בבית לכאן ולשם, צוהלים, עם הלשון בחוץ, או עם בובת ברווז בפה, מתוקים ועולצים - כן, באופן עקרוני הם כבר בני אדם קטנים, אבל האמת היא שהם בעיקר מזכירים שני כלבלבים, שני גורים קטנים ושובבים. כשהיא עומדת, מטאפורת החיה מתפוגגת לבלי שוב. היא אדם. אדם ממש.
עכשיו, איש צעיר, תתחיל לעבוד. בלי לחץ, כן? אבל אחותך כבר עומדת, עומדת ומחכה.
(היא עוד לא לגמרי סגורה על איך להתיישב בחזרה)
