יום הזכרון.
פעם, אתה עוד זוכר, היה בו משהו נעים. חמימות של תחושת ביחד, התענוג שבהתמכרות לעצב, רגש החשיבות העצמית שבא עם העיסוק בעיקר ולא בהבל, העוצמה שבהקרבה.
אחר כך, זה פתאום נהיה אישי. ואז הדגלים והטקסים נסוגו והופיעו תחושות אחרות: של אובדן שלא ניתן לכפר עליו, חלל שחור, וגם של זעם, של רמייה. לחגיגיות נהיה טעם מר, מיותר; מה שהיה קודם מלא הוד ורב חשיבות הצטייר לפתע כזיוף. הכאב הפסיק להיות מקור לכוח: הוא היה כאב ותו לא, וכל העטיפות שאחרים ניסו לעטות עליו נראו תפלות ומוליכות שולל.
ואז מופיעים יוצאי חלציך. ובן רגע הן העצב והן הכעס מומרים בחרדה עצומה. היא מביטה בך בעיני הגולגולת שלה, מגחכת אל מול חוסר האונים שאוחז בך, אוחז ולא מרפה. לא טקסים, לא שירים, לא אבל, לא ניחומים: חרדה. זיעה קרה.
כשהחרב התנוססה מעל צווארך, היית צעיר, כל יכול, ואדיש; כשהיא היכתה בחבריך הפכת פצוע, כואב וזועם; אבל עכשיו אתה שומע את שריקתה מבעד לצפירה, בעוד ילדך נם עליך בשלווה, ואתה קופא. איך זה שלא התאגדו יחד כל ההורים כולם, לשבר את כל החרבות, ולהשליך את הברזל לים?
פעם, אתה עוד זוכר, היה בו משהו נעים. חמימות של תחושת ביחד, התענוג שבהתמכרות לעצב, רגש החשיבות העצמית שבא עם העיסוק בעיקר ולא בהבל, העוצמה שבהקרבה.
אחר כך, זה פתאום נהיה אישי. ואז הדגלים והטקסים נסוגו והופיעו תחושות אחרות: של אובדן שלא ניתן לכפר עליו, חלל שחור, וגם של זעם, של רמייה. לחגיגיות נהיה טעם מר, מיותר; מה שהיה קודם מלא הוד ורב חשיבות הצטייר לפתע כזיוף. הכאב הפסיק להיות מקור לכוח: הוא היה כאב ותו לא, וכל העטיפות שאחרים ניסו לעטות עליו נראו תפלות ומוליכות שולל.
ואז מופיעים יוצאי חלציך. ובן רגע הן העצב והן הכעס מומרים בחרדה עצומה. היא מביטה בך בעיני הגולגולת שלה, מגחכת אל מול חוסר האונים שאוחז בך, אוחז ולא מרפה. לא טקסים, לא שירים, לא אבל, לא ניחומים: חרדה. זיעה קרה.
כשהחרב התנוססה מעל צווארך, היית צעיר, כל יכול, ואדיש; כשהיא היכתה בחבריך הפכת פצוע, כואב וזועם; אבל עכשיו אתה שומע את שריקתה מבעד לצפירה, בעוד ילדך נם עליך בשלווה, ואתה קופא. איך זה שלא התאגדו יחד כל ההורים כולם, לשבר את כל החרבות, ולהשליך את הברזל לים?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה