זקיקות

יותר מכל דבר אחר, הם כדורים דחוסים ומרוכזים להפליא של זקיקות. זקיקות תובענית, תמידית, מוחלטת. והזקיקות, הזקיקות היא הרכיב המכונן – ולעתים גם מפרק – של כל מערכת יחסים, קרובה או רחוקה, מאוזנת או מעורערת. בין גברים ונשים, בין חברים, אפילו בין עמים ומדינות – הפערים ההופכים את מערכת היחסים למסובכת לרוב אינם פערים של רגש ראשוני או רצון טוב או תפיסת עולם משותפת, אלא אלו של זקיקויות שונות, לא תואמות ולא משתלבות. כי כאשר אין כלל רגש ראשוני משותף, או הסכמה הדדית על רצון ללכת יחד לאותו הכיוון, מערכת היחסים כלל אינה מתכוננת; אם היא קיימת, ואם היא נוצרה מבחירה, הרי שהבסיס המשותף, הרגשי או השכלתני, כנראה קיים. אולם אז מצטרפת הזקיקות. וזאת שונה מאדם לאדם, והיא שלו עוד קודם לאותה מערכת יחסים, ואופיה אינה תלוי בה. הזקיקות היא פרטית, יחודית, ראשונית, קמאית, הן בעוצמתה והן במאפייניה. ופערי הזקיקויות, הנוצרים, לכן, כמעט דרך כורח ביחסי הגומלין בין בני אדם, הם אולי המקור לכל אי ההבנות, והמצוקות, והחרדות עלי אדמות. בין הורים וילדיהם, בין בני זוג, בין חברים – הזקיקויות השונות יכולות למוטט אפילו את הקשר האיתן ביותר.

ובחזרה אליהם: הם, שני היצורים הקטנים הללו, הם הזקיקות בהתגלמותה; הרבה לפני שיש להם אופי, או מזג, או הומור, יש להם צורך; והצרכים הללו הם כל ישותם, בשלב הזה של חייהם. ובאופן מוזר, במערכת היחסים שבינינו לבינם, אין לנו שום רצון לאזן זקיקויות; איננו זקוקים מהם כמעט לדבר, לבד משזקיקויותיהם שלהם יענו כהלכה. טוב, לא נתנגד, כמובן, לכמה שעות רצופות של שינה, ליניקה יעילה, להיעדר של גזים ולהצטיינות בשקילה הבאה. אבל כל אלו הם רק תוספות, בונוסים חביבים, למה שאנחנו זקוקים לו באמת: להצליח לפענח כהלכה, ולענות כהלכה, על הזקיקות שלהם. לך תדע, מה זאת אהבה.