פריז

עכשיו, כשיש את שניהם, כלל אי אפשר לדמיין לא רק שהיה רק אחד, או שלושה; אי אפשר לדמיין אפילו שהיו שניים אחרים, שניים שאינם הם. העניין הוא איכותי, לא כמותי. מרגע שהופיעו, אין, ולא יכול היה להתקיים, שום דבר אחר. העולם הוא מעכשיו עולם שמכיל אותם, את שניהם, ואי אפשר להעלות על הדעת עולם שמתקיים בלעדיהם, בלי נוכחותם הספציפית. נכון, היה קיים עולם פעם, לפני שהם היו; יצאנו, שתינו, רקדנו, טיילנו, וכל היתר; גם דינוזאורים היו פעם, וגם האימפריה הרומית הקדושה. אבל העולם הממשי, הנוכחי, ההווה, הוא מעתה העולם שלהם, והוא מוגדר על ידם, אל מולם, בזכותם. וזה כך לא רק בגלל שהיומיום סובב סביבם וסביב צרכיהם. זה עמוק בהרבה מזה. פריז, למשל, היא מעכשיו עיר שהם עוד לא מכירים (אבל יכירו), חתול הוא חיה שהם עוד לא ליטפו (אבל ילטפו), אגס הוא פרי שהם עוד לא טעמו (אבל יטעמו), פליאה היא תחושה שהם עוד לא חשו (אבל יחושו). ולכן כל הפליאות, וכל האגסים, וכל החתולים כולם, וכל פריז, מקבלים מעתה משמעות חדשה, ולא ניתן כבר להסיר מהם את המשמעות הזאת. הופעתם בעולם היא, במובן הזה, בריאה של ממש. לא רק בריאה שלהם, כחיים חדשים: בריאה של העולם כולו, כעולם שהוגדר מחדש.

(זאת אולי הסיבה לכך שקצפו של אלוהים יצא על הנשים, עד כדי כך שהטיל עליהן את היסורים הבלתי נסבלים של הלידה. כי בלידה, בכל לידה, לא תינוק חדש, לא אדם חדש, אלא עולם חדש, חדש ושלם, מתכונן, במקומו של העולם שהיה. ריבון כל העולמות היה יכול לפרגן לעמיתותיו הממשיכות במלאכת הקודש, אבל בחר להעניש, ועוד תירץ את זה במשל לא משכנע על עצים ותפוחים. ארך אפיים? צרות עיניים.)