חרדל גרגירי

היה לנו ברור – מה, לא היתה שאלה בכלל! – אנחנו לא נהיה מההורים האלה שחצי מהזמן משוחחים ביניהם בהתלהבות על הקקי של הילדים שלהם. לא לא, לנו זה לא יקרה. שום סיכוי. שיחות על קקי – לא אצלנו. כל זה היה כמובן לפני שהבנו שהקקי, הקקי, הקקי - הקקי הוא כמו האותות שקולטים בנאס"א מהגשושית האחרונה שהם שיגרו למאדים: העדות הכמעט יחידה, הניתנת לקריאה, למיקומה, מצבה וקורותיה. שאלות טכניות - טוב להם? רע להם? הם מסתדרים עם מה שאנחנו נותנים להם? צריכים עוד? פחות? – סוגיות הרות גורל – ההנקה האחרונה, זאת של השעתיים וחצי, היתה שווה משהו? – יחסים דיפלומטיים – זה בסדר להפקיד אותם בידי סבא וסבתא לשלוש שעות? – בעיות כלכליות – הפטמה המיוחדת שקנינו באינטרנט, להזמין ממנה עוד? – וכמובן רפואיות – כל ההתפתלויות האלה, עם הגפיים, זה כי הם סובלים? מעכלים? או סתם מתעמלים? – הרבה לבטים וחששות מלווים את היום, והמענה לכולם, כך מסתבר, מסתתר בהחלפה הבאה של החיתול. הכמות, התדירות, הצבע, המרקם, הריח, הפיזור: לא בקקי עסקינן, אלא בדו"ח שביעות הרצון הרבע-יומי של העולל. כן: הקקי הוא תעודת סיום אחר הצהריים, והלילה, והבוקר שלנו. וכמו כל תעודה אחרת, לא נהסס להתגאות בה, במיוחד באותם פעמים שבהם היא מעידה באופן כה ברור על הצטיינות יוצאת דופן. ממש כך: הצטיינות. כמו הבוקר, למשל. אח, איזה יופי של קקי היה הבוקר, לשניהם! בלי ספק הצדיק את המאמץ של הלילה. חבל, ממש ממש חבל, שלא הייתם שם כדי לראות, אבל תבואו, נספר לכם. אין מה לומר, אנחנו פשוט טובים. נאס"א, מאחוריכם!