קרה דבר משונה. משונה ממש. הבת שלי קיבלה מכתב. הילדה בקושי יודעת להבדיל בין יום ללילה – למעשה, היא עומדת בתוקף על זכותה שלא להבדיל – וכבר, מכתב. ולא סתם מכתב: מכתב מהרשויות. מה כבר הספיקה הקטנה הזאת לעולל, שכבר הצליחה להסתבך? שמה מביט עלי בהתרסה מתוך חלון הפלסטיק השקוף שעל המעטפה. אני הופך את המכתב לכל הצדדים, תוהה מה לעשות איתו. "משרד הפנים". היא אמנם לא יכולה לקרוא עדיין, אבל המכתב מיועד בפירוש אליה, וברור לי שלפתוח אותו בלי ידיעתה זאת חדירה בוטה לפרטיות שלה. ובכל זאת, איך זה שמשרד הפנים מגלה בה עניין? זה מטריד. בדיעבד, אני חושב, בלילות האחרונים היא היתה קצת חסרת מנוחה, אולי הדברים קשורים?
אני עדיין לא מעז לפתוח את המכתב, זה לא ראוי לחטט לה ככה בחיים. אם היא היתה קצת יותר גדולה, הייתי יכול אולי להסביר לה – תראי, קיבלת מכתב, אבל את עוד לא יודעת לקרוא, אז אני אבדוק מה זה בשבילך, ואם זה מעניין, אקריא לך. אבל ככה, פשוט לפתוח, בלי להסביר, כשאין לה שום יכולת להביע דעה, להתנגד? אולי לשמור אותו בצד ולחכות שתגדל? ואם יש בפנים משהו שדורש תגובה מהירה, או שיכול להתקלקל? וחוץ מזה, אני האבא. אם היא באמת הסתבכה במשהו, במיוחד בגיל הזה, מי יחלץ לעזרתה אם לא אני? במחשבה נוספת, מי יודע, אולי המעטפה היא בכלל הסוואה שנועדה לבלבל בדיוק אותי? כל עוד המכתב סגור, זאת אפשרות שאי אפשר לשלול אותה. כל אחד הרי יכול להשיג מעטפה של משרד הפנים, ולשים בפנים אלוהים יודע מה. פרח או שוקולדים, במקרה הטוב, חיתולי תחרה במקרה הרע. אני שוקל את המכתב ביד. לא מרגיש שיש שם איזה חפץ, אבל לך תדע. אפילו אם זה באמת ממשרד הפנים, הרי גם שם יושבים פקידים, מי יודע בני כמה, מי יודע מה הם זוממים. לא, זה דורש בירור. אני מחליט שאין ברירה אלא להתעמת איתה.
"קיבלת מכתב".
היא עושה את עצמה כאילו לא שמעה.
"מכתב. הגיע אליך מכתב. את מצפה למכתב?"
אין תגובה.
"ממשרד הפנים".
פיהוק.
"את שומעת מה שאני אומר?"
היא מביטה לי באף.
"יש לך מושג למה קיבלת מכתב?"
היא מרימה גבות כאילו השאלה עצמה טיפשית.
"לפתוח אותו עבורך?"
היא מתיזה את הראש בתנועת צליפה. אני מסיק שזה כן.
אני פותח את המכתב, מנסה לשלוט ברעד שבאצבעות. עוברת בי תחושה של כעס תוך כדי. מי את שתקבלי מכתבים, באופן עצמאי, בלי רשות ובקרה? מה השלב הבא? שיחות טלפון מתחת לשמיכה עם כל מיני בחורים שגדולים ממך בעשור? פתקים מוסתרים בבקבוק? התגנבויות החוצה מהלול בשעות-לא-שעות? זה לא מוצא חן בעיני כל העסק הזה. עוד לא בת חודש וכבר מכתבים משלה. מזל שהיא גרה אצלי, אחרת בכלל לא הייתי יודע עליהם. המכתב פתוח. הגיע הזמן להתעמת עם המציאות. אני מושך החוצה את הנייר.
אני מרגיש מרומה. לא מחזרים ולא נעליים. סתם, ספח לתעודת הזהות. שלי. זה לא בשבילה, זה בשבילי. למה מיענו את זה עבורה? לא ברור. לא מכתב, לא ברכה, רק ספח, ספח ותו לא. והמחזרים? מכיוונם, דממה. לא חיתול ולא פרח. גועל נפש של אנשים. נולדה ילדה, עיניה ממיסות כל נפש, וזה מה שאתם שולחים? ספחים? ומה אני אגיד לה עכשיו, אחרי שכבר סיפרתי לה שיש מכתב, אחרי שפיתחתי אצלה ציפיות? שזה היה סתם?
"את שומעת, זה בקשר למכתב".
היא מתבוננת בי.
"זה היה סתם".
הפנים שלה מתכווצות.
"ספח לתעודת זהות. עניין רשמי. בירוקרטי".
עדיין מכווצות.
"את יודעת מה זה בירוקרטי?"
היא מעווה את העיניים, ומתחילה לבכות.
"אני מצטער".
הבכי רק גובר.
"רוצה מוצץ?"
היא יורקת אותו בכעס על השטיח וצורחת.
בהשכמה של הלילה, אני מספר על זה לאמא שלה. היא מסתכלת עלי בהלם. "אתה מפגר?". אני מבין בחושי הרגישים שכנראה עשיתי משהו לא בסדר. אבל עוד לא מצליח לפענח מה בדיוק. "איך פתחת את זה?". אני עדיין לא יורד לסוף דעתה. "אתה לא מבין שזה מסוכן?". אני מנסה להסביר לה שפחדתי שיש בפנים שוקולד, ושהוא ימס אם נחכה עד שהיא תגדל. ושהחלטתי לקחת סיכון, למרות שזה אמר לחטט לה בדברים אישיים. "אתה באמת מפגר. ומה אם היה בפנים אנתרקס?".
אוי באמת, אני חושב לעצמי. נשים. נשים והפנטזיות החרדתיות שלהן.
אני עדיין לא מעז לפתוח את המכתב, זה לא ראוי לחטט לה ככה בחיים. אם היא היתה קצת יותר גדולה, הייתי יכול אולי להסביר לה – תראי, קיבלת מכתב, אבל את עוד לא יודעת לקרוא, אז אני אבדוק מה זה בשבילך, ואם זה מעניין, אקריא לך. אבל ככה, פשוט לפתוח, בלי להסביר, כשאין לה שום יכולת להביע דעה, להתנגד? אולי לשמור אותו בצד ולחכות שתגדל? ואם יש בפנים משהו שדורש תגובה מהירה, או שיכול להתקלקל? וחוץ מזה, אני האבא. אם היא באמת הסתבכה במשהו, במיוחד בגיל הזה, מי יחלץ לעזרתה אם לא אני? במחשבה נוספת, מי יודע, אולי המעטפה היא בכלל הסוואה שנועדה לבלבל בדיוק אותי? כל עוד המכתב סגור, זאת אפשרות שאי אפשר לשלול אותה. כל אחד הרי יכול להשיג מעטפה של משרד הפנים, ולשים בפנים אלוהים יודע מה. פרח או שוקולדים, במקרה הטוב, חיתולי תחרה במקרה הרע. אני שוקל את המכתב ביד. לא מרגיש שיש שם איזה חפץ, אבל לך תדע. אפילו אם זה באמת ממשרד הפנים, הרי גם שם יושבים פקידים, מי יודע בני כמה, מי יודע מה הם זוממים. לא, זה דורש בירור. אני מחליט שאין ברירה אלא להתעמת איתה.
"קיבלת מכתב".
היא עושה את עצמה כאילו לא שמעה.
"מכתב. הגיע אליך מכתב. את מצפה למכתב?"
אין תגובה.
"ממשרד הפנים".
פיהוק.
"את שומעת מה שאני אומר?"
היא מביטה לי באף.
"יש לך מושג למה קיבלת מכתב?"
היא מרימה גבות כאילו השאלה עצמה טיפשית.
"לפתוח אותו עבורך?"
היא מתיזה את הראש בתנועת צליפה. אני מסיק שזה כן.
אני פותח את המכתב, מנסה לשלוט ברעד שבאצבעות. עוברת בי תחושה של כעס תוך כדי. מי את שתקבלי מכתבים, באופן עצמאי, בלי רשות ובקרה? מה השלב הבא? שיחות טלפון מתחת לשמיכה עם כל מיני בחורים שגדולים ממך בעשור? פתקים מוסתרים בבקבוק? התגנבויות החוצה מהלול בשעות-לא-שעות? זה לא מוצא חן בעיני כל העסק הזה. עוד לא בת חודש וכבר מכתבים משלה. מזל שהיא גרה אצלי, אחרת בכלל לא הייתי יודע עליהם. המכתב פתוח. הגיע הזמן להתעמת עם המציאות. אני מושך החוצה את הנייר.
אני מרגיש מרומה. לא מחזרים ולא נעליים. סתם, ספח לתעודת הזהות. שלי. זה לא בשבילה, זה בשבילי. למה מיענו את זה עבורה? לא ברור. לא מכתב, לא ברכה, רק ספח, ספח ותו לא. והמחזרים? מכיוונם, דממה. לא חיתול ולא פרח. גועל נפש של אנשים. נולדה ילדה, עיניה ממיסות כל נפש, וזה מה שאתם שולחים? ספחים? ומה אני אגיד לה עכשיו, אחרי שכבר סיפרתי לה שיש מכתב, אחרי שפיתחתי אצלה ציפיות? שזה היה סתם?
"את שומעת, זה בקשר למכתב".
היא מתבוננת בי.
"זה היה סתם".
הפנים שלה מתכווצות.
"ספח לתעודת זהות. עניין רשמי. בירוקרטי".
עדיין מכווצות.
"את יודעת מה זה בירוקרטי?"
היא מעווה את העיניים, ומתחילה לבכות.
"אני מצטער".
הבכי רק גובר.
"רוצה מוצץ?"
היא יורקת אותו בכעס על השטיח וצורחת.
בהשכמה של הלילה, אני מספר על זה לאמא שלה. היא מסתכלת עלי בהלם. "אתה מפגר?". אני מבין בחושי הרגישים שכנראה עשיתי משהו לא בסדר. אבל עוד לא מצליח לפענח מה בדיוק. "איך פתחת את זה?". אני עדיין לא יורד לסוף דעתה. "אתה לא מבין שזה מסוכן?". אני מנסה להסביר לה שפחדתי שיש בפנים שוקולד, ושהוא ימס אם נחכה עד שהיא תגדל. ושהחלטתי לקחת סיכון, למרות שזה אמר לחטט לה בדברים אישיים. "אתה באמת מפגר. ומה אם היה בפנים אנתרקס?".
אוי באמת, אני חושב לעצמי. נשים. נשים והפנטזיות החרדתיות שלהן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה