לילה

נוהל לילה. בסביבות חצות וחצי אחד מהם מתחיל לרטון באופן שמסמן התעוררות קרובה. אני מזנק, לפני שהוא יתעורר ולפני שאמא שלו תתעורר, והולך למטבח. אני מרתיח מים בקומקום, מוציא שני בקבוקים עם חלב מאמש, פותח את שניהם, מטפטף שתי טיפות ויטמין די, מתקין להם פטמות. בודק שבחדר עדיין אין דרמה, חוזר למטבח. המים רתחו, אני מוזג אותם לכוס ומכניס אליה את אחד הבקבוקים, לחמם את החלב. מערבב פעם בכמה שניות את הבקבוק סביב עצמו. בודק שוב בחדר: הוא כבר עם עיניים פקוחות, הרטינות גברו, בקרוב צעקות. חוזר למטבח, מוציא את הבקבוק מהכוס ומניח בתוכה את הבקבוק השני, שיתחמם גם הוא. חוזר לחדר, מוציא את הילד מעטיפת הלילה, מרים אותו, מתיישב כשהוא על יד שמאל, מציע את הבקבוק. לוקח לו כמה רגעים, אבל אז הוא יונק במרץ. אמא עדיין ישנה: הצלחה. עשר דקות האכלה, כולל כמה עצירות ושינוי תנוחה, אחר כך החלפה, אחר כך גרפס, אחר כך עוד החלפה, אחר כך הרגעה, אחר כך נסיון להשכיב מחדש. הקטנה בינתיים התעוררה, אני מעיר את אמא שלה גם. אני מביא את הבקבוק השני אבל מביא גם את המשאבה, עדיף שאני אאכיל ושהיא תשאב, כי להפך הרי אי אפשר. היא מתחילה לשאוב, אני להאכיל. הקטנה זה קצת יותר מסובך, היא יונקת בשקיקה אבל כשהיא מסיימת צריך לשמור אותה עוד עשרים דקות במצב מאונך, שלא תפלוט בקשת. עשרים דקות זה הרבה זמן, והיא מסתכלת עליך תוך כדי, בחדר האפל, בעיניים גדולות, וצריך להתאפק לא להתחיל לתקשר איתה יותר מדי. וכשאתה מתעפץ, היא תופסת אותך מייד. אני קם, מתהלך, מתיישב על הכדור. אמא שלה בינתיים סיימה לשאוב, אני מעביר לה את הקטנה, לוקח את הבקבוקים והמשאבה, מתקין להם פטמות ומכסים, הם יחכו להאכלה השניה, ובינתיים את חלקי המשאבה צריך לפרק, לסבן, לשטוף, לייבש. נותרו עוד חמש מתוך עשרים הדקות, הן עוברות לאט, הקטנה נרדמת תוך כדי, אני מביא לאמא שלה בקבוק מים ומשהו לאכול. הזמן עבר, הקטנה כבר רדומה לגמרי, אבל צריך להחליף לה, ולשים משחה, ואז היא מתעוררת, אז שוב להרגיע, ולנענע, ולעטוף, ומוצץ. במיטה יש עוד קצת התפתלויות, מוצצים החוצה ופנימה, הקטן מתחיל לבעוט, משתולל, עוד כלואים לו קצת גזים, מרימים אותו, הוא משחרר, מחזירים. בסוף כולם ישנים, שתיים ורבע בלילה. שלוש שעות מאוחר יותר, השכמה שניה, נוהל דומה, רק הפוך עם הבקבוקים, הפעם הבקבוקים כבר מחכים לנו מהשאיבה הנוכחית, ואת השאיבה החדשה יש לשים במקרר למחר.

ואז אמא שלהם אמרה לי, אתה יודע, בעצם זה אידיוטי. אני יכולה פשוט להניק אותם גם בלילה. בשביל מה אנחנו מאכילים ובמקביל אני שואבת? זה סתם בזבוז זמן, וטירחה כפולה, עם כל הבקבוקים והשטיפות. התחלנו את זה פעם, כשההנקות לקחו הרבה זמן והאכלות מבקבוק היו מהירות. אבל היום זה כבר לא ככה. אז סתם אנחנו עושים עבודה מיותרת. אולי אני אנסה להניק בלילה וזהו?ֿ
זה היה נשמע לי מסוכן, ניסיתי קצת לדחות את הקץ, אבל אחרי כמה ימים, בלית ברירה, הסכמתי שננסה.
למחרת בבוקר התעוררתי בשבע. הסתכלתי שוב בשעון: שבע. שאלתי מה קרה. היא הסתכלה עלי בחיוך גדול. ״הכל הלך מצויין״. מה הלך, אני לא שמעתי כלום, לא רטינה, לא ציוץ, כלום. ״הוא התעורר ראשון, האכלתי אותו, ואז היא, אז גם אותה, ואז החלפתי להם והם חזרו לישון, ואחר כך אותו דבר בחמש. ואתה ישנת! סוף סוף! איך אני מאושרת בשבילך״.
רציתי למות.ֿ
אמרתי לה: ״אי אפשר. מה עם הויטמין די? בלי הבקבוקים אין איך לתת להם את הויטמין די״.ֿ
״אויש״, היא אמרה, ״נכון״.ֿ
״אין ברירה״, הודעתי. ״חוזרים לנוהל הרגיל״.