חמישה דברים מעצבנים שזרים אומרים, או עושים
״הפריה? לידה טבעית? קיסרי? ואקום?״
משום מה, כשזה מגיע לתאומים, אנשים מאבדים כל בקרה על ההבדל בין רשות היחיד ורשות הכלל. שפשפת? טחורים? אולקוס? פלאטפוס? למרות ששמתי לב שאתם הולכים קצת עקום, לא התפתיתי לחשוב שאני יכול לשאול אתכם לגבי ההיסטוריה הרפואית שלכם. אז גם אם ראיתם (להבדיל) תאומים וזה נראה לכם מיוחד ומוזר: תתאפקו. האופן שבו הם נוצרו אינו עניינכם.
(מסתכלים על כתם לידה) ״לא נורא, זה יעבור״.
לא נורא? לא נורא??? אתם לא מבינים שכשאני מסתכל על הילד שלי, הדבר הראשון שקופץ לי לעיניים זה הכתם הזה, ואני מורט את השערות שלי ומקלל את מר גורלי, על שהבאתי לעולם מין יצור כזה מוזר, כתם ענק עם ילד קטן מתחתיו! כן, כן, ככה אני רואה אותו, ממש ככה, אתם מבינים? לא? אתם לא מבינים? אז תבינו: זה מעולם לא הטריד אותי, ואין לי שום בעיה שזה ישאר, ואם זה מציק לכם, תתמודדו. הלאה.
(בטון פסקני) ״היא רעבה״ / ״הוא עייף״
אז זה העניין. איך לא חשבתי על זה בעצמי. כל כך הרבה חודשים אני מבלה איתם ובוקר ולילה ובוקר ולילה, ועדיין לא למדתי להבדיל ולזהות את סימני העייפות והרעב שלה, ובכלל, לא עלה על דעתי שדווקא רעב (!) או עייפות (מי היה מעלה על דעתו?) יכולים לגרום להם לרטון ככה. והנה הופעתם אתם, וברגע אחד אבחנתם את הבעיה. מדהים. כמה חבל שלא נפגשנו קודם.
שלוקחים אותה בידיים, או מלטפים אותו בראש, או בלחיים, בלי לשאול
ברור. הם מין יצורים חמודים כאלה, מתוקים ממש. גם בעיני. אלא שזה שיכולת התנועה, הביטוי או ההתנגדות שלהם מוגבלות יחסית לאלו שלכם, לא אומר שהגוף שלהם הוא מין חפץ עובר לסוחר, שכל אחד יכול להחזיק, ללטף או למשש להנאתו. כמוכם, גם להם יש זכות בחירה - על מי הם רוצים להיות, מי מוצא חן בעיניהם, מי הם מסכימים שיגע בהם ומי לא, ולפעמים אפילו לי יש איזה מילה בעניין. כל עוד אנחנו לא יודעים לתמלל את הרצונות שלהם, ברירת המחדל היא שהם רוצים להיות בידיים של מי שהם מכירים - עד שיוכח באופן מובהק אחרת. אז לא, אל תקחו לי אותם מהיד.
שקוראים להם ״בכיינית״, ״קוטר״, ״מפונקת״
צר לי לאכזב אתכם, אבל בכיינות זאת תכונה של מבוגרים שכבר יודעים לדבר ובוחרים במקום זה לעשות הצגות, ולא של תינוקות שעוד לא יודעים לדבר ושהדרך היחידה שלהם להביע מצוקה זה ביללה. ובאופן יותר ספציפי: עד היום, כל בכי שהיה להם ושחשבנו שהוא ״סתם״ הסתבר בסופו של דבר כבעל סיבה מוצקה וברורה - עקיצה, חיתול, מחלה, עייפות, אכזבה או בהלה. בניגוד אליכם, הם לא עושים מניפוליציות. משהו באמת מפריע להם. ובאופן יותר כללי, תתחילו להתרגל: ללא יוצא מן הכלל, כל ההתנהגויות הטובות שלהם - הן תכונות אופי; כל ההתנהגויות הלא טובות - תגובה זמנית למצוקה רגעית. שננו את זה.
״הפריה? לידה טבעית? קיסרי? ואקום?״
משום מה, כשזה מגיע לתאומים, אנשים מאבדים כל בקרה על ההבדל בין רשות היחיד ורשות הכלל. שפשפת? טחורים? אולקוס? פלאטפוס? למרות ששמתי לב שאתם הולכים קצת עקום, לא התפתיתי לחשוב שאני יכול לשאול אתכם לגבי ההיסטוריה הרפואית שלכם. אז גם אם ראיתם (להבדיל) תאומים וזה נראה לכם מיוחד ומוזר: תתאפקו. האופן שבו הם נוצרו אינו עניינכם.
(מסתכלים על כתם לידה) ״לא נורא, זה יעבור״.
לא נורא? לא נורא??? אתם לא מבינים שכשאני מסתכל על הילד שלי, הדבר הראשון שקופץ לי לעיניים זה הכתם הזה, ואני מורט את השערות שלי ומקלל את מר גורלי, על שהבאתי לעולם מין יצור כזה מוזר, כתם ענק עם ילד קטן מתחתיו! כן, כן, ככה אני רואה אותו, ממש ככה, אתם מבינים? לא? אתם לא מבינים? אז תבינו: זה מעולם לא הטריד אותי, ואין לי שום בעיה שזה ישאר, ואם זה מציק לכם, תתמודדו. הלאה.
(בטון פסקני) ״היא רעבה״ / ״הוא עייף״
אז זה העניין. איך לא חשבתי על זה בעצמי. כל כך הרבה חודשים אני מבלה איתם ובוקר ולילה ובוקר ולילה, ועדיין לא למדתי להבדיל ולזהות את סימני העייפות והרעב שלה, ובכלל, לא עלה על דעתי שדווקא רעב (!) או עייפות (מי היה מעלה על דעתו?) יכולים לגרום להם לרטון ככה. והנה הופעתם אתם, וברגע אחד אבחנתם את הבעיה. מדהים. כמה חבל שלא נפגשנו קודם.
שלוקחים אותה בידיים, או מלטפים אותו בראש, או בלחיים, בלי לשאול
ברור. הם מין יצורים חמודים כאלה, מתוקים ממש. גם בעיני. אלא שזה שיכולת התנועה, הביטוי או ההתנגדות שלהם מוגבלות יחסית לאלו שלכם, לא אומר שהגוף שלהם הוא מין חפץ עובר לסוחר, שכל אחד יכול להחזיק, ללטף או למשש להנאתו. כמוכם, גם להם יש זכות בחירה - על מי הם רוצים להיות, מי מוצא חן בעיניהם, מי הם מסכימים שיגע בהם ומי לא, ולפעמים אפילו לי יש איזה מילה בעניין. כל עוד אנחנו לא יודעים לתמלל את הרצונות שלהם, ברירת המחדל היא שהם רוצים להיות בידיים של מי שהם מכירים - עד שיוכח באופן מובהק אחרת. אז לא, אל תקחו לי אותם מהיד.
שקוראים להם ״בכיינית״, ״קוטר״, ״מפונקת״
צר לי לאכזב אתכם, אבל בכיינות זאת תכונה של מבוגרים שכבר יודעים לדבר ובוחרים במקום זה לעשות הצגות, ולא של תינוקות שעוד לא יודעים לדבר ושהדרך היחידה שלהם להביע מצוקה זה ביללה. ובאופן יותר ספציפי: עד היום, כל בכי שהיה להם ושחשבנו שהוא ״סתם״ הסתבר בסופו של דבר כבעל סיבה מוצקה וברורה - עקיצה, חיתול, מחלה, עייפות, אכזבה או בהלה. בניגוד אליכם, הם לא עושים מניפוליציות. משהו באמת מפריע להם. ובאופן יותר כללי, תתחילו להתרגל: ללא יוצא מן הכלל, כל ההתנהגויות הטובות שלהם - הן תכונות אופי; כל ההתנהגויות הלא טובות - תגובה זמנית למצוקה רגעית. שננו את זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה