אור

זאת תופעה מוכרת כשיוצאים לישון בשטח, ובכל זאת, תמיד יש בה משהו מעט מפתיע: הדחף לשבת ולבהות במדורה, מבלי לעשות כלום, רק להסתכל על האש, שעה ארוכה, מבלי להשתעמם. בוהים במדורה ומדברים, או בוהים במדורה ושותקים, האש לוחשת והעיניים לא מרפות ממנה, מהופנטים כמו פרפר. ואתה שואל את עצמך למה, בעצם, זה כל כך מרתק, הלהבות, אם זה איזה משהו קדמוני כזה, שנשאר בגנים, המשיכה לאש, וגם חושב, אם אולי זה כל העניין מאחורי התופעה שנקראת טלויזיה, לא התוכן ולא השחקנים ולא הצילומים ולא המוזיקה ובטח שלא העלילה, אלא פשוט הבוהק שהמכשיר מפזר, האור. ׳מדורת השבט׳! בחוץ חשוך וזה מולך וזה בוהק בצורות משתנות והעיניים נמשכות לזה וככה הזמן עובר עד שאתה קורס לישון.

חשבתי על כל זה בזמן שבהיתי, שוב, שעה ארוכה, בשני הילדים, שזחלו, ופטפטו, וגרגרו, וחייכו, וליקקו את השטיח, והתהפכו, המון פעולות שכשלעצמן אין בהן עניין מיוחד, ובכל זאת, לא יכולתי לנתק מהם את העיניים.

ואז הבנתי: זה לא בגלל שהם הילדים שלי ולא בגלל שאין לי מה לעשות ולא בגלל שום סיבה אחרת, רגשית או הישרדותית או מה שזה לא יהיה. זה עניין פיזיקלי לגמרי: הם פשוט מפיצים אור.