מלכתחילה הגדרתי לעצמי שהבלוג יהיה עלינו, לא עליהם; על הורות, לא על ילדות. בעיקר משיקולים של כיבוד זכותם לפרטיות: קטנים קטנים, אבל עדיין יצורים בזכות עצמם, בני אדם עצמאיים, שטרם נתנו את הסכמתם לפרסום חייהם ברבים.
הבעיה היחידה היא שהקו בין שלהם לשלנו מאד מטושטש. למשל, הזחילה. האופן שבו שניהם למדו לזחול בחודשיים האחרונים הוא סיפור מהמם ומטמטם, שילוב אולטימטיבי של מתח, דרמה, קומדיה ופעולה. זה התחיל איתו, כבר לפני חודש וחצי: הוא פשוט החליט שיותר קל יהיה לו לפתח יכולת תנועה (משונה) מאשר להמשיך ולהתמודד עם דחפים לא ממומשים, כמו חפצים שאינם בהישג ידו או הורים שנעלמים מעבר לפינה. אז הוא המציא את שיטת ״הטרקטור המסתער (והגאה)״. ממצב של שכיבה על הבטן, כפות ידיים בקו הכתפיים, הוא מיישר אנכית את המרפקים, זוקף את החזה והראש, מחייך, ואז משליך את הידיים קדימה למרחקים, במה שנדמה להורה המתבונן כריסוק בטוח של הפנים על הרצפה. אבל הראש איכשהוא לא מתנגש ברצפה, הידיים עכשיו מתוחות לפנים, ואז כלל הגוף נמשך אחריהן, עד שהחזה שוב מתיישר מעליהן, ומעליו ראש שבע רצון וחיוך מאוזן לאוזן. ושוב הטלה עצמית לפנים, והזדקפות, וחיוך גאה, חוזר חלילה. כשניסה להתקרב כך לחתולה הביתית, היא נמלטה בבהלה, לאכזבתו הרבה. עבר זמן מאד קצר מרגע שהוא עשה את זה פעם אחת, לכך שהוא עשה את זה ברצף, לכך שהוא עשה את זה כדי להגיע עד אלי, בקצה השני של המסדרון. ואז, באותו הרגע, הלב נעתק, כי הבנתי, שהעניין אינו (רק) שהוא יכול לזוז, אלא בעצם, שהוא יכול לדבר. רוצה/לא רוצה, מעדיף/מעדיף שלא, מעוניין בזה/מחבב את ההוא, משועממם/משתוקק/נעלב/זקוק - כל אלו יכלו פתאום לקבל ביטוי מוחשי וברור, במקום במילה, בתנועה.
אחותו, בינתיים, קראה אליו ״נה נה נה נה נה נה נה״.
אז הוא התחיל כך להסתער, והיא בינתיים המשיכה להתעקש שהליכה זה לחלשים, והפוטנציאל האמיתי של התנועה נמצא בתעופה: להשאיר את החזה על המזרן ולהרים באחת את כל הגפיים והראש, ידיים לצדדים, רגליים לאחור, ראש לפנים, לדמות מטוס, ולהתאמץ, ולהתאמץ. אם רק תבוא רוח נגדית מספיק חזקה - הופס, היא באויר. הרעיון היה נכון, רק שרוח נגדית לא היתה, כך שלא נרשמה הצלחה. כל זה לא מנע ממנה לחזור ולהתעקש ולנסות שוב: ידיים לצדדים, רגליים באויר, טוס. כך עשתה בכל פעם שרצתה להתקדם. כשלא רצתה להתקדם, היתה עומדת על שש, ודוחפת את עצמה לאחור, כך שאכן לא התקדמה, אלא נסוגה, עוד ועוד נסוגה, עד שהיינו מוצאים את ראשה מציץ מתחת לספה, או לשידה, או לכורסא, כל גופה דחוף מתחתם. האח תופר את הבית בהסתערויות מפחידות, האחות דוחקת עצמה לאחור. זאת היתה חלוקת התפקידים, וכנראה שזה תסכל אותה משהו, אז היא החליטה לנסות ולפתח משהו חלופי. עבודת הפיתוח נעשתה תמיד בלילה, לפני השינה, כדי שהוא לא יוכל לראות. אחרי ההשכבה, היא היתה מתהפכת על הבטן, מתחילה לנוע קדימה-אחורה בתנועות של תפילה אדוקה, ואז מניחה את המצח על המזרון, מיישרת את שתי הרגליים כך שהישבן עלה לאויר ורק קצות האצבעות נגעו במזרון, גופה מייצר משולש - קצות אצבעות הרגליים (מזרן), ישבן (אויר), ראש (מזרן). היא התנדנדה קצת ימינה ושמאלה בעמידה המשונה הזאת ואז החלה להרים באויר רגל נוספת. ניסיתי בעצמי: זה בלתי אפשרי. וקשה, קשה מאד היה להבין איך כל זה היה יכול לקדם אותה לקראת הליכה, או - חלילה - לקראת שינה, אבל זה היה אומנותי באופן שקשה להתכחש לו. הרגל היתה עולה גבוה באויר, ואז יורדת בחזרה, ושוב לעמידת שש, ותפילה, והרמת הראש, והורדתו למזרן, וחוזר חלילה.
היא הקפידה על החלוקה. ביום: נסיונות תעופה כושלים, הדיפה לאחור, מעט גלגולים, ושום יכולת להגיע קדימה, אפילו סנטימטר בודד, אלא בהשתטחות והתמתחות אדירה של כל הגפיים. בלילה - נדיה קומנצ׳י, אייקידו, תרגילי שיווי משקל בלתי אפשריים.
הוא בינתיים הוסיף זעקת קרב לכל זריקה של עצמו לפנים. החתולה עברה לבית של השכנים.
לפני כשבועיים, כדי לרמוז על הבאות, היא הוסיפה לרפורטואר של היום את ההתנדנדות לפנים ולאחור על שש. לצופה מבחוץ, זה נראה משונה: היא רצתה איזה דבר, אז היא עברה על שש, התנדנדה קדימה-אחורה במשך דקה, והיית בטוח שעכשיו היא פשוט תושיט את היד לפנים; ובמקום זה היא פשוט השתטחה - שוב - עם הבטן על המזרן, ועשתה מטוס. ההתמדה היתה מעוררת התפעלות, אבל גם הסתכול הלך וגבר, כי רוח נגדית טרם נרשמה, והחפץ נותר מחוץ להישג יד. קדימה-אחורה, קדימה-אחורה, נד הגוף, ואז מטוס, והדיפה לאחור. זה לא נראה מבטיח. ואח שלה שוב חלף מימין לשמאל, רומס כל דבר שנקרה בדרכו, כולל אותה.
ואז, לפני שבוע, התרחש משהו מוזר.
בבוקר, מוקדם, אחרי שהיא הועברה מהמיטה למזרון בסלון, היא נעמדה על שש, ובלי לחשוב פעמיים, הושיטה יד אחת לפנים.
זה, כשלעצמו, היה חדש, מופלא, ומפתיע, כי זה נראה כל כך פשוט, כל כך מובן מאליו, כל כך מתבקש ולא מסובך, שלא ברור למה לא עשתה את זה קודם; אבל כיוון שלא עשתה את זה קודם, היה ברור שבזה זה יגמר, ועכשיו היא תשאר כך, על שש, יד אחת קדמית יותר מהאחרות, אולי תסיג אותה לאחור בחזרה, אולי לא, ובכל מקרה, בזה יסתיים הסיפור, לפחות לימים הקרובים. במקום כל אלו, הדבר הבא שעשתה היה לקדם את ברך שמאל; ומייד לאחר מכן את יד שמאל, וברך ימין. זחילה זה לחלשים: היא פשוט הלכה על שש.
בתוך שעה, היא כבר הספיקה להלך בכל הסלון, אחיה צופה בה באימה, השתאות, והלם קל. היא נעה בחופשיות וחלקות וזריזות גדולים בהרבה משלו. עכשיו הבנו שכל הזמן הזה, שבו הוא כבר זחל (בדרכו) והיא עוד היתה תקועה במקום, היא התבוננה בו, ואמרה לעצמה: להתקדם - רעיון מוצלח בהחלט; אבל בטח שלא כך.
לקח לו שלושה ימים, והוא יישר איתה קו: תחילה, הוסיף לזחילה שלו גם את הרגליים, נעות באופן צולב לידיים; אחר כך, עבר מגחון לשש. חלפו עוד יומיים, ושניהם מטפסים על כל כרית, ספה או רגל שעומדת בדרכם, נעמדים על הברכיים ומעלים את עצמם גבוה, לאימת הוריהם המנסים עדיין לעכל את התנועה האופקית, רחוקים מלהיות בשלים לצרף אליה את זאת האנכית.
והנה העניין המוזר ביותר בכל הדבר הזה: מהחוויות האלה, הדרמטיות, פורצות הדרך, מלאות החדווה והתסכול והאושר והיצירתיות והסיפוק והאתגר, בחיים שלו ושלה, הם לא יזכרו דבר. גרוע מזה, אם נספר להם עליהן, הם ידעו אולי לצטט את מה שאמרנו, אבל לא ימצאו בהן עניין מיוחד. בכלל, הם לא יראו את עצמם קשורים במיוחד לאנשים האלה, הקטנים, שחוו את כל מה שתיארתי כאן: יראה להם כאילו ללכת או לזחול זה עניין של מה בכך, והשאלה איך הם הגיעו לעשות את זה תיראה להם או משנית, או משמעממת, או מובנת מאליה, ובכל מקרה לא קשורה באופן ישיר אל עצמם, אישיותם או חייהם. לכל היותר, פרט טריויה. המקום היחיד שבו החוויות האלה יאגרו יחד עם העוצמה הרגשית בהן הן נחוו אצלם, היא אצלנו: קהל המעריצים השבוי והנאמן שלהם. לפחות עד הגיל שבו הם זוכרים דברים, ובטח גם אחריו, חוויות הילדות שלהם נשמרות בזכרון הרגשי - שלנו. תינוקות הם כמו כוכבי רוק: הם לעולם לא ידעו איך זה מרגיש להיות בקונצרט שלהם עצמם. אז הנה, ככה זה מרגיש: זה מהמם, ומטמטם, וממכר, והלב עולה על גדותיו, ותנו לנו עוד, והכי קרוב שאפשר לבמה, בבקשה.
הבעיה היחידה היא שהקו בין שלהם לשלנו מאד מטושטש. למשל, הזחילה. האופן שבו שניהם למדו לזחול בחודשיים האחרונים הוא סיפור מהמם ומטמטם, שילוב אולטימטיבי של מתח, דרמה, קומדיה ופעולה. זה התחיל איתו, כבר לפני חודש וחצי: הוא פשוט החליט שיותר קל יהיה לו לפתח יכולת תנועה (משונה) מאשר להמשיך ולהתמודד עם דחפים לא ממומשים, כמו חפצים שאינם בהישג ידו או הורים שנעלמים מעבר לפינה. אז הוא המציא את שיטת ״הטרקטור המסתער (והגאה)״. ממצב של שכיבה על הבטן, כפות ידיים בקו הכתפיים, הוא מיישר אנכית את המרפקים, זוקף את החזה והראש, מחייך, ואז משליך את הידיים קדימה למרחקים, במה שנדמה להורה המתבונן כריסוק בטוח של הפנים על הרצפה. אבל הראש איכשהוא לא מתנגש ברצפה, הידיים עכשיו מתוחות לפנים, ואז כלל הגוף נמשך אחריהן, עד שהחזה שוב מתיישר מעליהן, ומעליו ראש שבע רצון וחיוך מאוזן לאוזן. ושוב הטלה עצמית לפנים, והזדקפות, וחיוך גאה, חוזר חלילה. כשניסה להתקרב כך לחתולה הביתית, היא נמלטה בבהלה, לאכזבתו הרבה. עבר זמן מאד קצר מרגע שהוא עשה את זה פעם אחת, לכך שהוא עשה את זה ברצף, לכך שהוא עשה את זה כדי להגיע עד אלי, בקצה השני של המסדרון. ואז, באותו הרגע, הלב נעתק, כי הבנתי, שהעניין אינו (רק) שהוא יכול לזוז, אלא בעצם, שהוא יכול לדבר. רוצה/לא רוצה, מעדיף/מעדיף שלא, מעוניין בזה/מחבב את ההוא, משועממם/משתוקק/נעלב/זקוק - כל אלו יכלו פתאום לקבל ביטוי מוחשי וברור, במקום במילה, בתנועה.
אחותו, בינתיים, קראה אליו ״נה נה נה נה נה נה נה״.
אז הוא התחיל כך להסתער, והיא בינתיים המשיכה להתעקש שהליכה זה לחלשים, והפוטנציאל האמיתי של התנועה נמצא בתעופה: להשאיר את החזה על המזרן ולהרים באחת את כל הגפיים והראש, ידיים לצדדים, רגליים לאחור, ראש לפנים, לדמות מטוס, ולהתאמץ, ולהתאמץ. אם רק תבוא רוח נגדית מספיק חזקה - הופס, היא באויר. הרעיון היה נכון, רק שרוח נגדית לא היתה, כך שלא נרשמה הצלחה. כל זה לא מנע ממנה לחזור ולהתעקש ולנסות שוב: ידיים לצדדים, רגליים באויר, טוס. כך עשתה בכל פעם שרצתה להתקדם. כשלא רצתה להתקדם, היתה עומדת על שש, ודוחפת את עצמה לאחור, כך שאכן לא התקדמה, אלא נסוגה, עוד ועוד נסוגה, עד שהיינו מוצאים את ראשה מציץ מתחת לספה, או לשידה, או לכורסא, כל גופה דחוף מתחתם. האח תופר את הבית בהסתערויות מפחידות, האחות דוחקת עצמה לאחור. זאת היתה חלוקת התפקידים, וכנראה שזה תסכל אותה משהו, אז היא החליטה לנסות ולפתח משהו חלופי. עבודת הפיתוח נעשתה תמיד בלילה, לפני השינה, כדי שהוא לא יוכל לראות. אחרי ההשכבה, היא היתה מתהפכת על הבטן, מתחילה לנוע קדימה-אחורה בתנועות של תפילה אדוקה, ואז מניחה את המצח על המזרון, מיישרת את שתי הרגליים כך שהישבן עלה לאויר ורק קצות האצבעות נגעו במזרון, גופה מייצר משולש - קצות אצבעות הרגליים (מזרן), ישבן (אויר), ראש (מזרן). היא התנדנדה קצת ימינה ושמאלה בעמידה המשונה הזאת ואז החלה להרים באויר רגל נוספת. ניסיתי בעצמי: זה בלתי אפשרי. וקשה, קשה מאד היה להבין איך כל זה היה יכול לקדם אותה לקראת הליכה, או - חלילה - לקראת שינה, אבל זה היה אומנותי באופן שקשה להתכחש לו. הרגל היתה עולה גבוה באויר, ואז יורדת בחזרה, ושוב לעמידת שש, ותפילה, והרמת הראש, והורדתו למזרן, וחוזר חלילה.
היא הקפידה על החלוקה. ביום: נסיונות תעופה כושלים, הדיפה לאחור, מעט גלגולים, ושום יכולת להגיע קדימה, אפילו סנטימטר בודד, אלא בהשתטחות והתמתחות אדירה של כל הגפיים. בלילה - נדיה קומנצ׳י, אייקידו, תרגילי שיווי משקל בלתי אפשריים.
הוא בינתיים הוסיף זעקת קרב לכל זריקה של עצמו לפנים. החתולה עברה לבית של השכנים.
לפני כשבועיים, כדי לרמוז על הבאות, היא הוסיפה לרפורטואר של היום את ההתנדנדות לפנים ולאחור על שש. לצופה מבחוץ, זה נראה משונה: היא רצתה איזה דבר, אז היא עברה על שש, התנדנדה קדימה-אחורה במשך דקה, והיית בטוח שעכשיו היא פשוט תושיט את היד לפנים; ובמקום זה היא פשוט השתטחה - שוב - עם הבטן על המזרן, ועשתה מטוס. ההתמדה היתה מעוררת התפעלות, אבל גם הסתכול הלך וגבר, כי רוח נגדית טרם נרשמה, והחפץ נותר מחוץ להישג יד. קדימה-אחורה, קדימה-אחורה, נד הגוף, ואז מטוס, והדיפה לאחור. זה לא נראה מבטיח. ואח שלה שוב חלף מימין לשמאל, רומס כל דבר שנקרה בדרכו, כולל אותה.
ואז, לפני שבוע, התרחש משהו מוזר.
בבוקר, מוקדם, אחרי שהיא הועברה מהמיטה למזרון בסלון, היא נעמדה על שש, ובלי לחשוב פעמיים, הושיטה יד אחת לפנים.
זה, כשלעצמו, היה חדש, מופלא, ומפתיע, כי זה נראה כל כך פשוט, כל כך מובן מאליו, כל כך מתבקש ולא מסובך, שלא ברור למה לא עשתה את זה קודם; אבל כיוון שלא עשתה את זה קודם, היה ברור שבזה זה יגמר, ועכשיו היא תשאר כך, על שש, יד אחת קדמית יותר מהאחרות, אולי תסיג אותה לאחור בחזרה, אולי לא, ובכל מקרה, בזה יסתיים הסיפור, לפחות לימים הקרובים. במקום כל אלו, הדבר הבא שעשתה היה לקדם את ברך שמאל; ומייד לאחר מכן את יד שמאל, וברך ימין. זחילה זה לחלשים: היא פשוט הלכה על שש.
בתוך שעה, היא כבר הספיקה להלך בכל הסלון, אחיה צופה בה באימה, השתאות, והלם קל. היא נעה בחופשיות וחלקות וזריזות גדולים בהרבה משלו. עכשיו הבנו שכל הזמן הזה, שבו הוא כבר זחל (בדרכו) והיא עוד היתה תקועה במקום, היא התבוננה בו, ואמרה לעצמה: להתקדם - רעיון מוצלח בהחלט; אבל בטח שלא כך.
לקח לו שלושה ימים, והוא יישר איתה קו: תחילה, הוסיף לזחילה שלו גם את הרגליים, נעות באופן צולב לידיים; אחר כך, עבר מגחון לשש. חלפו עוד יומיים, ושניהם מטפסים על כל כרית, ספה או רגל שעומדת בדרכם, נעמדים על הברכיים ומעלים את עצמם גבוה, לאימת הוריהם המנסים עדיין לעכל את התנועה האופקית, רחוקים מלהיות בשלים לצרף אליה את זאת האנכית.
והנה העניין המוזר ביותר בכל הדבר הזה: מהחוויות האלה, הדרמטיות, פורצות הדרך, מלאות החדווה והתסכול והאושר והיצירתיות והסיפוק והאתגר, בחיים שלו ושלה, הם לא יזכרו דבר. גרוע מזה, אם נספר להם עליהן, הם ידעו אולי לצטט את מה שאמרנו, אבל לא ימצאו בהן עניין מיוחד. בכלל, הם לא יראו את עצמם קשורים במיוחד לאנשים האלה, הקטנים, שחוו את כל מה שתיארתי כאן: יראה להם כאילו ללכת או לזחול זה עניין של מה בכך, והשאלה איך הם הגיעו לעשות את זה תיראה להם או משנית, או משמעממת, או מובנת מאליה, ובכל מקרה לא קשורה באופן ישיר אל עצמם, אישיותם או חייהם. לכל היותר, פרט טריויה. המקום היחיד שבו החוויות האלה יאגרו יחד עם העוצמה הרגשית בהן הן נחוו אצלם, היא אצלנו: קהל המעריצים השבוי והנאמן שלהם. לפחות עד הגיל שבו הם זוכרים דברים, ובטח גם אחריו, חוויות הילדות שלהם נשמרות בזכרון הרגשי - שלנו. תינוקות הם כמו כוכבי רוק: הם לעולם לא ידעו איך זה מרגיש להיות בקונצרט שלהם עצמם. אז הנה, ככה זה מרגיש: זה מהמם, ומטמטם, וממכר, והלב עולה על גדותיו, ותנו לנו עוד, והכי קרוב שאפשר לבמה, בבקשה.
סיכוי טוב, שכאשר הם עצמם יהפכו להורים, הם יגלו עניין וירצו לשמוע.
השבמחק