בכי

את הבכי אפשר לחלק לשלושה סוגים.

הסוג הקל הוא זה שיודעים מה מקורו וגם יודעים איך לפתור אותו. למשל, הוא רעב, והוא בוכה, ומאכילים אותו, והבכי מפסיק, סוף הסיפור.
הסוג הבינוני הוא זה שיודעים מה מקורו אבל מנועים מלפתור אותו. נאמר, היא רעבה, והיא בוכה, אבל כרגע הוא אוכל, ואין אפשרות פיזית להאכיל את שניהם בו זמנית. אז היא בוכה, אבל היא תחכה. לא נורא. או, למשל, הופכים אותה על הבטן, והיא שונאת את זה, אבל הרופאה אמרה שחייבים, זה מפתח את השרירים והצוואר וחגורת הכתפיים והעפרון בכיתה א' וכו' וכו'. אז היא בוכה, אבל נהפוך אותה בחזרה עוד מעט, לא נורא.
הסוג הקשה הוא זה שלא יודעים מה מקורו וגם אין איך לפתור אותו. הוא צורח, ומה שלא עושים לא עוזר. וזה לא נגמר. ואין מה לעשות. וזה קורע את הנשמה.

אתמול זה קרה לו. שוב. הוא התחיל לצרוח, ולא היתה שום סיבה נראית לעין. זה היה מאד קשה. נענוע לא עזר, טפיחות לא עזרו, מוצץ לא עזר, הסחות לא עבדו, כלום. וזה לא נגמר.
ואז באה לי הברקה. חשבתי, אם אי אפשר לפתור את הבעיה, לפחות נעביר אותה קטגוריה.
אז מייד הפכתי אותו על הבטן והתחלתי להאכיל את אחותו. הבכי עכשיו גבר, הוא היה מתוסכל, וגם היא הצטרפה אליו, כי בכלל לא היתה רעבה, אבל עכשיו לפחות זה היה בכי מהסוג השני, הבינוני, וזה הקל עלי קצת.

אבל אז אמא שלו נכנסה והתחילה לצעוק עלי.
"אתה רוצה להסביר לי מה אתה עושה?"
הסברתי לה שאני מחפש הקלה קטגורית.
אז היא הסבירה לי – איכשהוא, בין הצרחות – שיש שלושה סוגים של בכי.

הסוג הקל הוא זה שיודעים מה מקורו וגם יודעים לפתור אותו.
הסוג הבינוני הוא זה שלא יודעים מה גרם לו ולא יודעים איך לפתור אותו. הם צורחים, ושום דבר לא עוזר. זה לא נעים, אבל אין מה לעשות, זה גזירת גורל, צריך לחרוק שיניים ולחכות שזה יגמר.
הסוג הקשה, הנורא מכל, הוא זה שיודעים מה מקורו ומנועים מלפתור אותו. נאמר, שהיא על הבטן, ומחזיקים אותה ככה למרות שהיא בוכה. או שהוא רעב ולא נותנים לו אוכל. וזה הסוג הנורא מכל, כי הוא באשמתנו, כל כולו באשמתנו, אנחנו הגורמים לו, אנחנו מייצרים את הסבל.

ותוך כדי ההסבר היא הפכה אותו בחזרה על הגב והפסיקה את ההאכלה.

עכשיו שניהם כבר השתוללו לגמרי בבכי, וגם לי כבר היו כמה דמעות. האוזניים צלצלו, אבל איכשהו שמעתי שהיה צלצול גם בדלת. פתחתי. זאת היתה השכנה.

"פשוט שמעתי צרחות בלי הפסקה. רציתי לבדוק מה מתרחש".

הסברנו לה את כל הסיפור, השלושה סוגים, הקטגוריות, הכל.

היא הסתכלה עליו, ועליה, ואמרה, "יש להם קקי בחיתול, הוא נפוח לגמרי".

נו, זאת חוכמה גדולה לבוא מבחוץ וישר להעביר ביקורת. אבל כדי לא להיות גסי רוח, החלפנו להם חיתול.
השתררה דממה.

בסך הכל, אמרתי לאמא שלהם אחרי שהשכנה הלכה, מזל שהיא באה. הסתבר שלאורך כל הדרך היה מדובר בבכי מהסוג הראשון, הפתיר. היתה בזה, בדיעבד, הקלה קטגורית יוצאת מגדר הרגיל.