שינה זה לחלשים

הדבר הראשון, בעצם היחיד, שמספרים לך כהורה טרי לעתיד, הוא שלא תישן. "תישן הרבה עכשיו, כי אחר כך לא יהיה". זה נכון. אכן, אחרי הלידה, השינה הופכת לחלום רחוק שאי אפשר אפילו לחלום אותו, כי, כאמור, לא ישנים. אתה שומע את זה מכל מקום, מכל ההורים הטריים: תישן, חביבי, תישן. אבל הסיבה שכולם מספרים לך דווקא על זה, על חוסר השינה, היא לא בגלל שזה הדבר המשמעותי ביותר בחיים החדשים שצפויים להיות לך. הסיבה אחרת לגמרי: זה פשוט הדבר היחיד בהם שאתה עשוי להכיר – גם אם באופן חלקי ומרומז בלבד – מהחיים שלפני. בחיים שלפני, בטח נתקלת פעם או פעמיים בחוסר שינה. אז אפשר לדבר איתך על זה. מה שלא ניתן לשיתוף, בבחינת "זר לא יבין זאת", הוא כל היתר. כי מי שנמצא לפני, או ליד, לא יכול אפילו להתחיל לדמיין את האחרי. הוא לא יכול לתאר בנפשו שום דבר שדומה להרגשה האופפת את כל ישותך כשאתה מחזיק מול פניך את הקופיף הקטן הזה, הגור, שהוא חצי אתה וחצי מישהו אחר לגמרי, שמסתכל עליך בעיניים מעט חשדניות, מרביץ כמה צעקות, מפסיק, מסתכל לשמאל, לימין, ואחר כך נרדם בחיקך בהתמסרות אין קץ. זה לא כמו עם האחיינים, זה לא ילד חמוד של חברים, זה אפילו לא "תינוק". הילד שלך הוא חד פעמיות מתמשכת וחסרת תחליף, וככזה, הוא אינו קשור כלל לילדים של אחרים או לתינוקות או לדברים חמודים. בכלל, הוא לא קשור לשום קטגוריות, הוא מסרב בכל תוקף להתמיין. לכן גם אי אפשר להסביר עליו לאחרים, לספר, ולמען האמת גם אין טעם – הרי גם אם לאחרים יש ילדים, אין להם, לא יכול להיות להם, אותו. הוא לא ניתן לשיתוף, ואחרים שמחזיקים אותו בידיהם רואים רק חלק מזערי ממה שאתה רואה. אז מספרים לך על מה שתבין, על המכנה המשותף הנמוך ביותר: אין שינה. אבל מי רוצה לישון כשאפשר לבהות בו ישן בעצמו?